איך לארגן כל מתכון ששמרת אי פעם

חיפשת את העוף הצלוי. אתה יודע ששמרת אותו. אתה זוכר שקראת אותו פעמיים והחלטת שתכין אותו בסוף השבוע. עשרים דקות אחר כך כבר בדקת בקופסת העץ, גללת ארבעה חודשים של צילומי מסך, פתחת שני ספרי בישול וחיפשת בשרשור הודעות, ואתה מכין פסטה. שוב.

זו הבעיה האמיתית עם מתכונים שמורים, וזו לא עצלות. המתכונים שלך חיים בארבעה מקומות נפרדים, ואף אחד מהמקומות האלה לא רואה את האחרים.

רוב העצות בנושא הזה מנסות למכור לך משהו לשים בתוכו את המתכונים. קלסר עם שקיות ניילון. קופסת כרטיסיות עם חוצצים. שיטת תיקיות בקידוד צבעים.

כנראה שכבר יש לך אחד כזה בבית. אולי שניים. והמתכונים שאתה באמת מבשל הם עדיין אותם שישה שאתה יודע בעל פה.

קופסה מארגנת חפצים. היא לא עושה כלום לארבעה פורמטים שיושבים בחדרים שונים של החיים שלך: כרטיסיות נייר במגירה, דפים מודפסים בתוך ספרים, תמונות בגלריה, קישורים בצ'אט. לכל אחד מהם יש דרך חיפוש משלו, ואף אחד מהם לא חולק אינדקס עם השאר. לסדר אותם יפה יותר בתוך הפורמט של עצמם לא מחבר אותם זה לזה.

מתכון הוא מאורגן כשאתה יכול למצוא אותו לפי מה שיש לך, לא לפי איפה שמת אותו.

זה מבחן אחר לגמרי מזה שרוב השיטות עוברות. חוצצים לפי אלף בית עונים על השאלה "לאן זה נכנס". הם לא עונים על "מה אפשר להכין עם שוקיים של עוף, ארבעים דקות ומה שנשאר בדלת המקרר".

השאלה השנייה היא זו שאתה באמת שואל, כשאתה עומד במטבח בשבע בערב. כל שיטה שלא יודעת לענות עליה היא אחסון, לא ארגון.

לפני שאתה בונה משהו, תצלם את הכרטיסיות הכתובות בכתב יד.

זה השלב היחיד שבאמת דחוף. כרטיסייה בכתב היד של סבתא שלך קיימת בעותק אחד בלבד. היא כתובה על נייר ששרד כבר ארבעים שנה של התזות, והיא מרחק סיר אחד שנשפך מלהיעלם. כל השאר באוסף שלך קיים גם במקום אחר. הכרטיסייה הזאת לא.

תניח כל אחת שטוחה באור יום ליד חלון, בלי פלאש. כרטיסייה אחת לכל תמונה. תצלם גם את הצד האחורי, גם כשהוא נראה ריק, כי שם בדרך כלל נמצאות ההערות. קופסה מלאה לוקחת בערך שעה.

תעשה את זה גם אם לעולם לא תבנה שום שיטה. במיוחד אז.

החלק הבא נשמע משעמם מכדי להיות התשובה.

תבחר צורה ותכניס אליה הכול: שם, מצרכים עם כמויות, שלבים לפי הסדר, זמן משוער, ומאיפה זה הגיע. השדה האחרון חשוב הרבה יותר ממה שנדמה. "דודה שרה, 1998" ו"נשמר מסרטון" הם שני סוגים שונים של אמון, ותרצה לדעת איזה מהם אתה מבשל.

הצורה היא מה שיוצר את האינדקס המשותף. ברגע שכרטיסייה מהקופסה, דף מספר בישול וקישור מצ'אט נקראים כולם באותו אופן, אפשר סוף סוף לחפש בתוך כולם יחד. לא כי תייקת אותם טוב יותר, אלא כי הם הפכו לאותו סוג של דבר.

זו גם הסיבה שהצורה חייבת להיות משעממת. פורמט שצריך לחשוב עליו הוא פורמט שתנטוש כבר במתכון הרביעי.

משהו כן הולך לאיבוד כאן, ושווה להגיד את זה בכנות.

החפץ עצמו נעלם. הכתם מהפעם שהרוטב גלש. כתב היד שמשתנה באמצע הכרטיסייה כי מישהו הפריע באמצע. הכמות המחוקה עם כמות טובה יותר כתובה מעליה. תצלום שומר את התמונה של הדברים האלה. הוא לא שומר את הדבר עצמו.

אז אל תזרוק את הכרטיסיות. עותק דיגיטלי הוא עותק שני, אף פעם לא תחליף. תשאיר את הקופסה על המדף שבו היא תמיד עמדה, ותן לעותק לעשות את העבודה של להיות נגיש לחיפוש.

מה שכן נשאר הוא בדיוק החלק שהיה בסכנה. המתכון שורד עכשיו מעבר דירה, הצפה וסיר שנשפך. אפשר לשלוח אותו לאחותך בהודעה אחת. אפשר לקרוא אותו גם אם מעולם לא למדת לפענח את כתב היד הזה.

הערימה שהצטברה היא מלכודת. מאתיים מתכונים שמורים מרגישים כמו פרויקט, ולכן זה אף פעם לא מתחיל.

תתחיל מהקצה השני. תצלם את הכרטיסיות שאי אפשר להחליף, שעה אחת. אחר כך תבחר עשרה מתכונים: לא אלה ששמרת, אלה שאתה באמת מבשל. תכניס את העשרה האלה לתוך הצורה. זה ספר הבישול האמיתי שלך, והוא מוכן עד מוצאי שבת.

מכאן והלאה, תוסיף מתכון אחד בכל פעם שאתה מבשל משהו חדש. חצי שנה אחר כך יהיה לך אוסף שמורכב כולו מאוכל שכבר אכלת, וזה ספר בישול טוב בהרבה ממאתיים קישורים שמעולם לא פתחת.

כל מה שכתוב כאן עובד עם מחברת ושעה פנויה. החלק המייגע הוא ההקלדה מחדש: לקרוא כרטיסייה, להקליד את המצרכים, לפרק את אופן ההכנה לשלבים, להעריך זמנים, ואז לעשות את הכול שוב בשביל המתכון הבא.

זה בדיוק החלק ש-Plate עושה. תצלם כרטיסייה בכתב יד, תדביק קישור מסרטון או תסרוק דף מספר בישול, וזה חוזר אליך באותה צורה בכל פעם: מצרכים עם כמויות, שלבים לפי הסדר, זמנים והערכה תזונתית. הצורה היא כל העניין. Plate רק חוסך לך להקליד אותה מאתיים פעם.

רעיון הארגון נשאר שלך. תתחיל מהכרטיסיות שאי אפשר להחליף.